תיבת נוח

כמו בתיבת נוח, יצאנו אחרי המבול, זוגות מכל מין או יחידים שנפלטו אל החוף. מסתכלים מסביב, בודקים את האדמה, מתפעלים מנפלאות הטבע, נהנים מהשמש החמה. ההמונים שוב שוצפים את הרחובות, ממלאים מחדש את הכיכרות. מביטים זה בזה, חולקים תובנות, על מה שהיה ומה שצפוי עוד להיות. מה גילינו ואיך מצאנו נחמה, כמה היה גם טוב ואיך ברור שלא נמהר לחזור לקצב "ההוא" של השגרה.

נחמד ומוזר אחרי המבול.

יש מרחק וגם קרבה, יש התעניינות וגם איזו הצפה. יש מפגשים שמעוררים בי רוך וחמלה, יש שמעמתים עם מראה לא מחמיאה ויש כאלה שאני פשוט לא מבינה. הגחתי ממעמקי המאורה לחלל החיצון ופתאום נדמה שהעולם לא נעצר או הוקפא אלא התפרק לאינסוף חתיכות. בתוך הבתים נוצרו עולמות נפרדים, כל יחידה התכנסה אל עצמה, כל פרט נע במסגרת שונה ועכשיו אין מי שיכוון את התנועה.

ואני מתהלכת ביניכם, מחפשת את מי שפגש את הקשיים. מי שלחץ לו ואותגר. מי שפגש עצב בלתי מוכר. מי שנתקל בטראומה ישנה, מי שהתעלה אבל גם נפל לפרקים, מי שגילה עוד ארסנל של פחדים. מי שמצא כעסים והשקיט סערות, מי שדרך על מוקשים ולמד דרכים עקיפות, מי שהציץ בקצוות ומיהר לאזן, מי שהתודעה שלו התרחבה וגדלה דווקא כשהמקום הצטמצם.

לא תמיד אני מוצאת הבנה. יש מי שנהנה ממה שהיה, שמצא את הבית וגילה את הדבר הבא, שהשקט הנעים לו את רעשי ההרגל והוא התנתק מהשגרה.

במפגש בין כל העולמות אני מנסה להסביר את עצמי, לחלוק תובנה ולחשוף את החלום החדש שהתגבש במהלך התקופה הזו במגירה, אבל לא נתקלת בהתלהבות יתרה. יש את הספקנים ויש את המתנגדים, יש את המשתאים ויש את המתווכחים. יש המעודדים בזהירות מרובה ויש המייעצים לעייפה. יש המעלים את החלומות לדרגת פנטזיה רחוקה ויש המורידים למציאות של חולין, יומיומית וצרה.

וחשבתי שאם העולם התפרק לגורמים, הגיע הזמן להגדיר איתו מחדש יחסים. זה שיעור בשבילי בהבנת הנראה והנקרא, ללמוד למי לפנות, באיזה נושא ועל מה.

בתור ילדה, שגדלה בתוך נעלי בלט וחצאיות טוטו, אני מדמיינת את עצמי נעמדת במרכז המעגל, בוחרת מתוך הקהל את מי להזמין ולאיזה ריקוד הוא מתאים. בלט קלאסי נוקשה לאנשי המסגרות וחובבי הכללים שיודעים להתנהל במציאות נתונה. פלמנקו סוער לאנשים שאוהבים להיסחף עם הרגשות והתשוקה. מחול מודרני לאנשי היצירה שיודעים לחשוב אחרת ובלי מגבלות, וטנגו צמוד מיועד רק ליחידי סגולה, אלה שאני יכולה להיות אליהם הכי קרובה, להישען עם כל הגוף ולהרגיש בטוחה.

אולי השיעור הוא להגיע בלי ציפיות. לדעת פשוט להיות. לא לחפש אישורים על חלומות, לא לשלוח את הטורים שלי לבדיקות חיצוניות (פעם ראשונה שמפרסמת בלי לעבור ועדת שיפוט מורחבת אז בהצלחה), לא לחכות לתגובה נרגשת או מחמאה, לא לתלות את ההצלחה שלי בהבנה של מישהו אחר מהסביבה.

אני לומדת להיות במערכת יחסים עם העולם, קצת שונה. ליהנות בחזרה מהמגע, להישיר מבט, להתקרב דרך שיחה, להצטופף עם המשפחה, אבל במקביל ובלי סתירה, לבדוק שהקול שלי נשמע. לסלק רעשי רקע שמסיטים אותי מהעיקר, לקחת מאנשים רק מה שנראה לי מתאים, לשרטט את הקו איפה נגמר הבחוץ ומתחיל הבפנים, ולהתייעץ רק אם בא לי ועם מי שמגביהה אותי ומרים.

הריקוד הזה, שלי ושלנו, הוא עדין. לפעמים דורכים אחד על השני לפעמים מתאימים מקצבים, וכל עוד המוזיקה נמשכת ומרגישים בכל הגוף את הצלילים אז אנחנו תמיד מתפתחים ומתקדמים.