מצבי קיצון מעודדים כנראה קלישאות שחוקות. מ"את נלחמת על חייך" (אולי כדאי להחריג את ההודג'יקנים יש לנו 80% לחיות ואת כל הדרך בטיפולי הכימו כדי לרצות למות) ועד הכי חשוב להישאר אופטימיים. מבחני המציאות מסתבר מאתגרים קלישאות ועל זו האחרונה תהיתי לא מעט. ראיתי צעירים אופטימיים בועטים וחולים, פגשתי אנשים מלאי שמחת חיים גוססים, וגיליתי את תהומות הסבל שלא מותירים בך את היכולת לחשוב. בכלל. גם לא באופן חיובי. אישה חכמה אמרה לי פעם שחשיבה חיובית היא כמו לקחת פרוביוטיקה. הגוף פוגש את הכאב אחרת כשהתודעה פוזיטיבית. מיטיבי הלכת יאמרו שהתודעה בונה מציאות, שהסתכלות ורודה על העולם יוצרת אותו כזה.
אבל אני מתבוננת במציאות ורואה. רואה את ההתכערות שנשקפת אליי במראה, רואה קרחות, רואה עשרה קילו עודפים, רואה התעוותות מסטרואידים מנפחים. אני רואה את המחיר שאני משלמת על אובדן העבודה והעצמאות, רואה את תהליך ההחלמה והדרך המורכבת אל החיים בחזרה. אני רואה את הפחדים הקמאיים מהמחלה ורואה גם את אורך המסע שאין בסופו כל ידיעה ברורה.
ואחרי כל זה, אני מבינה. מבינה שגם אם לא הגרלתי את קלפי המאה, יש לי הזדמנות לנצל אותם לטובתי בחזרה. התכערות אגרסיבית ורתיעה ממה שנשקף אליי במראה מקלפת מבפנים עוד שכבה, העדר עצמאות זה שיעור על שליטה, זמן מנותק אצל ההורים מפנה מקום ליצירה ומחשבה, חוסר וודאות מלמד על התמסרות ופגיעות היא הדרך הכי טובה - להבין מה זאת אהבה.
לא נולדתי אופטימית. אני מודה. אבל למדתי לנצל את החיים לטובתי בחזרה.
Comments