פאן לי במידיום

בשיחות סלון, שואלים אותי לא מעט אם השתניתי בעקבות הסרטן (ועוד כמה דרמות שנקרו בדרכי), והתשובה החביבה עליי היא גם וגם. כי נדמה לי שיש כמה חלקים במארג החדש הזה. גם מרגיש לי שחזרתי לעצמי וגם מרגיש לי שאני אחרת. גם הגוף שלי מתחיל לתגמל אותי וגם אני לא סומכת עליו. גם אני מסתערת על החיים וגם מקטרת עליהם (אבל פחות). גם אני עם פרופורציות וגם שוכחת אותם. גם אימצתי דפוסי חשיבה חדשים וגם אני נופלת לישנים. גם אני מרגישה שפרצתי לעצמי דרך וגם אני לפעמים נתקעת בה. גם שיניתי את תפיסת היופי שלי וגם קבעתי תור ראשון לבוטוקס (בהצלחה).

בעולם הגם וגם שלי, מצאתי מנעד כל כך מגוון של תחושות. היו רגעים שהאושר דפק לי בדלת והיו כמה שהוא ממש נעלם. היו (ועדיין) התרגשויות מכל התחלה חדשה של חיים והיה גם אבל על מה שלא יחזור לעולם והוא נגמר ותם. היו לילות מסויטים והיו חלומות ממש מתוקים.

אבל אולי השינוי האמיתי הוא שמצאתי את דרך האמצע. לא הביניים, לא זו שמוותרת על החיים או מתפשרת, לא זו שנשארת עם משהו מוכר אבל לא מתאים ופחות מדויק, אלא דרך האמצע רמב"ם סטייל. זו שמכילה את כל הקטבים יחד ומאזנת אותם, זו שיש בה גם קצוות וגם שגרה. זו שיודעת שהכל יכול לקרות אבל מתכננת קדימה. זו שמגיעה לשיאים אבל נופלת בדרך, זו ששמחה על כל מה שיש אבל ממש בא לה על מה שעוד איננו.

והאמת, טוב לי שם בדרך האמצע וכיף לי. פאן לי במידיום. אני לומדת לחבר את הקצוות ולא להיבהל מהם. להכיל את המנעד הזה ולתת לו לזוז בקצב שלו. יש ימים שהכל מתחבר ומתרומם ויש גם את אלו שפחות. ובתוך ספירלת החיים שלי שעולה ויורדת אבל נעה תמיד כלפי מעלה, גיליתי משהו די יציב אצלי בפנים. אני יודעת לפחד ולהירגע, להתעצב ולשמוח, לצפות ולתת לדברים להיות, ללמוד דברים חדשים ולשמור על הרגלים ישנים, לחזור לקצב חיים מהיר ולהאט בחזרה.

ולא שגיליתי את נוסחת הקסם, רק נדמה לי שמצאתי משהו בדרך לשם. איך דולי פרטון אמרה, אם אתה רוצה את הקשת בענן אתה צריך לסבול גם את הגשם. אז בתוך מזג האוויר ההפכפך שלי ואולי של כולנו, נטעתי שורשים כאלה שיכולים להחזיר אותי חזרה לעצמי, למידת האמצע, ולמסוגלות לשמוח בלי קשר לנסיבות חיצוניות, ואולי זה האושר או לפחות חלק ממנו.