סינדרום הר נבו

השמועה פורשת כנפיים, הטלפונים מגיעים ואיתם גם הברכות והתפילות. הדס בת מי? מסמסים לי בדאגה, זה לתפילת הבוקר וזו לקריאת תהילים. "הדס בת חנה" אני משתפת בשמחה ואם אפשר לא רק תפילה להחלמתי כי זה בסיסי ונדרש בא לי עוד קצת "הדס בת חנה" למשל, לנדל"ן כי אני שוכרת דירות כבר שנים. "הדס בת חנה" לחיטוב והרזייה כי הסטרואידים מנפחים אותי וזה מעביר אותי על דעתי. "הדס בת חנה" לשתי השערות שנותרו על ראשי ואני נאחזת בהם בכוח ו"הדס בת חנה" לשיער שיצמח אחרי כי שמועה זדונית מספרת שהשיער צומח מתולתל ואם כבר פונים לאלוהים אז שידע שזו הגזמה פרועה.

בכלל נחמד להיות סלב סרטן. מרעיפים עליי אהבה, מקדישים לי המון תפילות ומייחסים לי שלל תכונות נפלאות. אה, ויש לי גם תו חנייה לנכה (חייבת לנסוע לתל אביב בהקדם).

אבל אז מגיע הכימו ונפתח איזה פער בין היקום שבחוץ וביני. השיחות על משכנתא, מערכות יחסים וקולגה בלתי נסבלת לעבודה נותרים מאחורי דלתות הפלדה. עוצמת הבחילות, הכאבים, המצוקה, התשישות, כאבי הראש והלילות הטרופים ללא שינה, ממסכים את העולם שכנגד. פה ביקום המקביל יש שיח שונה והוויה נפרדת. פה מחליפים תרופות, מוסיפים זריקות, מג'נגלים בין תופעות לוואי. פה לא הולכים בבוקר לעבודה ופה המערכת החיסונית קורסת ויש סכנת זיהום וגם סכנת חיים.

ככה נוצרים להם עולמות מקבילים. העולם ההוא הידוע בכינויו "החיים ממשיכים" והעולם הזה שהחיים בו נעצרו. אמנם יוצא לי לפעמים לבקר ב"עולם ההוא" הנחשק, אבל התפתח בי איזה סינדרום הר נבו, כי אני רואה את הארץ המובטחת ולא יכולה להיכנס. מתחשק לי לצעוק לאנשים מעבר לגדה, שידעו שיש אנשים שנתקעו בצד השני של העולם, שיבינו שהם פריווילגים. שטיול משפחות כושל בחו"ל הוא פריווילגיה, שילדים צווחים בקניון זו פריווילגיה, שיום עבודה מתיש זו פריוולגיה, שלחוות משבר גיל זו פריווילגיה.

ואני יודעת שיבוא יומי, עוד אשוב לשוטט בארץ המובטחת ולהתלונן בה. רק מבטיחה לעצמי שאזכר מדי פעם ביקום ההוא ובאנשים שחיים בו, בלי בחירה ובלי פריווילגיה.