"בקרחת של יער בין עצים ופרחים הייתה עיר שכולה אזרחים קרחים. מעלה קרחות שמה ותושביה כולם לא ראו צורת שערה מעולם" (אפרים סידון)
ככה בלית ברירה נקלעתי לאיזו עיירה חדשה בלי שום הכנה, בלי תהליכי קליטה. במעלה קרחות, איך לומר בשכונה החדשה, יש כללים אחרים ונראות שונה. ולמרות שנמנעתי לאורך תקופה ארוכה, מבט חטוף במראה מגלה לי מישהי שאני לא מכירה. עם איזה פלומת אפרוח שמעטרת את ראשה וכרס מתעבה.
ועם מיטב התובנות שאימצתי בתקופה האחרונה, אני מסתכלת בבבואת האישה הזרה עם הגוף המוזר
ומוסרת לה תודה. קצת באילוץ אני מודה. תודה שהיא סובלת אותי ובשבילי, תודה שהיא עומדת איתנה
ותודה שהיא מסתבר יחסית עמידה. ואחרי שגייסתי את מירב החמלה אני גם ממלמלת לה שסר חינה.
שפלומה מעולם לא הייתה באופנה ושחבל שקלישאת החולה הרזה הגרומה לא חלה עליה עצמה.
וכך, בדיסוננס קוגניטיבי מלא ומודע אני מחבקת אותה אבל גם מבקשת את לכתה. ולא שזה ממש משנה
כי היא מביטה בי נכוחה ולא משה ממקומה. אולי כדי להזכיר לי שהיא לא סיימה את תפקידה ושהשערה ההיא ממעלה קרחות עוד נלחמת במערכה ויצטרכו להיקרא עוד כמה פרקים והתפתחויות, עוד יתווספו תובנות ויזלגו עוד דמעות,
עד שהיא תלך ותחזיר לי את הבבואה המוכרת והידועה, לא בלי להשאיר בי וכנראה לתמיד את חותם היותה.
Comments