מלכת האופי

היי קוראים לי הדס ואני מחלימה מסרטן. זה מרגיש כמו במפגש של אלכוהוליסטים אנונימיים, אבל המשפט הקצר הזה עונה על כל כך הרבה שאלות. "איך את מרגישה?" מחלימה מסרטן, "מה את עושה היום?" מחלימה מסרטן ו"ספרי לי עצמך", טוב אהמממ בעיקרון בתקופה הזאת אני מחלימה מסרטן.

והתשובה הזאת באמת עונה על כל כך הרבה זוויות בחיים שלי, שאני מקווה שלא איבדתי זהויות אחרות ונדמה לי שקצת שכחתי מה היה לפני המבול. חבר אמר לי שבעוד שנה־שנתיים אני כבר אשכח הכל, שזה יהיה זיכרון רחוק ועמום. אני לא יודעת אם זה נכון. אם יבוא היום שישימו לי צמיד של בית חולים לעוד בדיקה שגרתית וזה לא יציף מיידית גל של בחילות, אם תספורת קטנה לסידור השיער (הוא צומח מהר אבל מסרב להכיר בחוקי הגרביטציה) לא תגרום לי לאבד את ההכרה, ואם כל פעם שאני לא מרגישה טוב לא תהיה התחושה הזאת שהגיע סוף העולם. ויש גם דברים שלא בא לי להיפרד מהם. ההתרגשות ממעבר לדירה משלי (בא לי לנשק את הבלטות), הפעם הראשונה שיצאתי לנופש, לעשות קוקו קטנטן בשיער (קצת בכוח אבל אפשרי), להתלבש כמו מישהי שיוצאת לבלות, לבהות בלי להרגיש כלום, ולהיות מסוגלת לקרוא ספר שלם. ועוד אחד.

אני תוהה אם כמו בתחרות מלכות היופי מעבירים את הכתר באיזשהו שלב. אולי אחרי שנה. יש לי איזה ויז'ן כזה של טקס, מלכות האופי נגיד, פשוט כי נראיתי כל כך רע. בטקס מסכמים שנה של אופי מגובש עם סיפור חיים שהסתיים או התחיל מחדש ומעניקים את הכתר למלכת האופי הבאה. ולצערי יש כל כך הרבה כאלה.

ואני מתחילה להיפרד מהכתר. מהחיים בתוך דרמה מתמשכת ומטלטלת, שאין בה ביטחון בחיים ואין כמעט רגעים של שפיות. נפרדת מחוסר שליטה קיומי וסבל מתמשך. נפרדת מחיים שאין בהם חיים או שגרה או זמנים. נפרדת מתדמית של גיבורה בשקל, כשכל מה שרציתי הוא להתחיל לחיות. אני מוסרת את הכתר בשמחה.

ובלי הכתר אני מחפשת את הסיפור החדש שלי. את התשוקה שבדיוק מתעוררת והחלום שכבר מתבשל. את התשובה הבאה ל"איך את מרגישה" ו"מה את עושה בימים אלו". את הפרטנר הבא שלי ואת התובנה ההיא שטרם הופיעה. בסיפור החדש שלי תהיה שגרה שאני אוהבת, אנשים שטוב לי איתם, עבודות שמספקות אותי וחופשות בהוואי (אם אין ברירה גם יוון וקפריסין לוקח). פול אוסטר כתב שהעובדות לא תמיד מספרות את הסיפור האמיתי. ואולי זה נכון. אולי מי שאנחנו לא תלוי בביוגרפיה שלנו וטוב שכך, כי אני גרושה פעמיים, עוד אין לי ילדים בגיל 39 והחלמתי מסרטן. אבל הסיפור שלי לא נמצא שם. הסיפור שלי ואולי של כולנו לא טמון בעובדות. הוא שוכן מעבר. איפה שמרגישים ומתרגשים, איפה שנמצאים ואיפה שבוחרים. הסיפור נמצא עכשיו וברגע הזה ואין מאחוריו אג'נדות או תרבויות.

הסיפור שלנו הוא מי שאנחנו ואנחנו עושים אותו. ובא לי לעשות אותו סיפור טוב. בלי כתרים ובלי דרמות. סיפור מחובר ומתפתח עם עומקים וקשת רחבה כזו של רגשות. סיפור כזה שהוא הרבה מעבר לעובדות.