מחוץ לזמן

"אחרי החגים ואולי גם תיכנס שגרה", מנסה חברה לעודד. אני מחוץ לזמן עניתי בפשטות. כבר מזמן. לא יום, לא שעה, גם החודש עצמו לא הכי רלוונטי. אני מלקטת לעצמי מדי יום כמה מטלות בדיוניות אולי איזה קנס אבוד לטפל בו, הסדר ארנונה שאינו סובל דיחוי, ובודקת אם הזמן נותן אותותיו. הוא לא. כמו קו מוניטור במכשיר דומם משתרע להנאתו אל עבר האינסוף. "מטיפול לטיפול" אני משתדלת לענות אולי ככה לתחום את הסוגיה, אבל הרוח אינה נושבת ואין שום תזוזה. נפרש איזה חלל ארוך, מעיק וחסר כל גבולות.

איך להעביר את הזמן בלי זמן. אני מדמיינת את החזרה לקפה של הבוקר, ישיבות, טלפונים בהולים, תשישות, עומס של סוף יום וגיחה לסופשבוע שמסמן סוף של שבוע ממש. כמה פרקי זמן. איזה מחזוריות. שעת הדימיון הסתיימה ואיתה גם תחושת הזמן ההוא שיגיע. אני עוברת לפנטזיות יש לי זמן בשבילן. אני מטיילת בעולם, כבר נהייתי ספורטאית לעת מצוא, משפריצה הגשמה עצמית וחובקת זוגיות חדשה. עכשיו כבר חזרה לי תחושת הזמן הוא רק מרגיש רחוק וארוך יותר.

ובתור מעריצה של מייקל ג'יי פוקס וכל טרילוגיית החזרה לעתיד, מצאתי את עצמי במלכוד. הזמן הזה פחות אטרקטיבי, העתיד רחוק מדי והעבר קצת מטושטש ונמחק. אני מטיילת בין קירות התודעה מחפשת סיבות נאצלות לגלות את עצמי בחלל ההוא המובדל. טוב נו. מודה שגיליתי מה חשוב, חיבה עמוקה לכתיבה, משפחה שבלעדיה לא הייתי יכולה לנשום ואהבה חדשה ישנה לאמבטיות. ארוכות. שמעבירות את הזמן וגם את הכאב.

הגעגועים והכמיהה לזמן ההוא שכבר יגיע לא נעלמו, ובלית ברירה מגיע החלק הצורם של הקבלה - שהיום הוא היום ומה שעכשיו קורה עכשיו. עם ובלי סיבה. ככה. כמו שהוא. בקצב הזה. שאין לו זמן ויש לו רגעים. רגעים של תסכול ורגעים של קושי, רגעים של סתם ורגעים של שקט, רגעים של ערפול הכרה ורגעים של חדות כזו שנולדת תודעה חדשה, שהיא מחוץ לזמן ומעליו. תודעה בהירה ומעצבת, שנוטעת ביטחון שיש שם משהו שהוא הרבה מעבר.

אז אולי איבדתי תחושה של זמן אבל קיבלתי רגעים שישארו איתי לנצח.