מזל טוב

גדלתי בשנה, אני נושקת לשנתי הארבעים וסיימתי כימו. הספק זעיר בסך הכל. לאט ובזהירות אני מסתכלת אחורה על שנה שמשולה לפרק חיים נפרד ומלא. מלא בעיקר בסבל אבל לא רק. מתבוננת לעומק ולרוחב לבחון מה נשתנה. יש דברים שאי אפשר לפספס. אני לא נראית דומה לי. שניים עשר טיפולי כימו שינו לי את הצורה. ומה עם התוכן אני שואלת. טוב, אני עוד אוהבת לקרוא ספרים בנוסח הישן, מתענגת על שוקו בכל חורף ורגישה לרעשים צורמים.

אלא שהתוכן השתנה. אני שבה לעולמות החיים, בלי בלונד ובלי הגנות. כמו רובינזון קרוזו עסקתי במלחמת הישרדות, ניצלתי והגעתי לחוף מבטחים קצת מבולבלת. מזה זמן שלא ניהלתי שיחת חולין, לא קמתי ליום של הספקים ודילגתי על מרבית הנאות החיים. פגשתי מחוזות שלא ידעתי על קיומם ויצאתי מהעולם הבטוח והזחוח של הבריאים, זה שמביט בחמלה אבל מהצד ובלי לגעת בנו החולים.

והדרך חזרה מורכבת. לא יודעת איפה לאפסן את הזיכרונות מהניתוח ההוא שעורר כאב עצבי, מהרגע שלא רציתי עוד כי הגוף זעק מסבל, מאובדן השליטה, מטשטוש כרוני שמכהה את ההכרה ומבחילות שמעורבבות עם בכי. וגם אם עם הזמן הזיכרונות ידהו, נדמה לי שהתודעה נצרבה והיא תהדהד לי תמיד. כי יש משהו שרק אנחנו שעברנו צד יודעים. יודעים איך ברגע אחד וסתמי הכל מתהפך, איך מרגישה פגיעות מוחלטת ואיך זה להיות צל אדם.

אז אם לסכם הצורה השתנה וכנראה גם התוכן, אבל נוספה איזו איכות. בלי הבלונד למדתי על מקומות פנימיים חזקים ואחרים שאפשר להציג בחזית. בלי הגנות, למדתי לתקשר באופן חשוף ופתוח יותר, ועם התודעה ההיא הבלתי נשכחת אני יודעת יותר לאהוב. לאהוב את האנשים שבלעדיהם לא יכלתי לתקופה הזו, לאהוב את החיים המורכבים והשבירים ולאהוב גם אותי בכל מצב.