לא טוב היות

לא טוב היות האדם וכל זה, ובכל זאת אני "היות" כבר שש שנים מאז שהתגרשתי (פעם שנייה). גם לפני כן, אפשר לומר, הייתי לא מעט היות. הייתי ממש היות בימי הסגר, גם ימי הקורונה הנוכחיים מדגישים את היותי. הייתי היות בין מערכות יחסים והיות קורעי לב אחרי פרידות.

בקיצור, אני בודדה.

בודדה של לבד.

לבד של קניות בסופר ולבד של סופי שבוע, לבד של ערב ולבד של גיחה לים, לבד של בית ולבד לפעמים מחוצה לו.

יש משהו בזמנים האלה, מרחף באוויר, שמכנס אותנו הביתה אל הגרעין המשפחתי שלנו והגרעין שלי הוא אני, משפחה בת נפש אחת. בינתיים. אני מנסה להיזכר מתי התחיל לי לבדי. אם יש שלב כזה או רגע ביוגרפי קדום. זה נראה יותר כמו תחושה. משהו שכרוך בהרגשה של שונות או חוסר הבנה. אולי קלאסיקה של ילדה רגישה. הפריעו לי רעשים מכל סוג, היתה לי שינה קלה, הסתובבתי בעולם בלי אפידרמיס, פגיעה. ונוצר איזה מרחק הגנה, כי הלבד הפך להיות כתובת ראשונה להרגעה.

גם בביחד שהיה לי, ידעתי לא מעט לבדות. אולי זו היתה כבר התניה. חזרתי אל מה שהיה לי בטוח, ושמר עליי כשהיה לי רע. מעל כל מעטה זוגיות ריחפה גם עננה, שיש לי לאן לברוח ואפשר להשאיר איזו פינה שתהיה רק שלי, אם אצטרך, אם תגיע השעה, אם לא אהיה מובנת או קשה להכלה. אם אאלץ לארוז את עצמי ולהתחיל, שוב, מהתחלה.

ככה נדמה לי סללתי בעצמי את היותי בין כה וכה, כמו שכתב לו נתן זך, לבדי. ויש גם יתרונות, שווה להתפאר. איך הכרתי מוסכי רכב בכל רחבי תבל, התמקצעתי בפוליסות וביטוחים, למדתי קצת חוזים, התמקחתי (בזה אני עדיין לא משהו) כמעט עם כל אנשי המקצוע, טיילתי לבדי בעולם וחוץ מלקדוח למדתי את כל התפקידים של מה שלכאורה מיוחס לגברים.

ותהיתי אם זה רק מנת חלקי, להיות כל כך הרבה זמן ב"היותי", אז הצצתי קצת על אחרים, אלו עם המשפחות (מכל סוג), הפעילים בקהילות, חברי הקבוצות, ומי שעוטף את עצמו בסביבת בני אדם מדי יום, עשרים וארבע שעות. נדמה לי שגם הם טועמים טעמה של לבדות ויש גם להם תחושה של בדידות. כולנו אוכלים לבד, ישנים לבד, חושבים לבד, מרגישים לבד. אפשר להיות לרגעים לבד מול בני זוג ולבד מול הילדים, לבד בתקופות קשות וממש לבד כשפוגשים עצבות. לבד כי אנחנו נפרדים, לבד כשלא מרגישים אהובים.

מרגע שנחתך לו חבל הטבור ועד שנחתים את הכרטיס בחזרה, מהנשימה הראשונה ועד זו האחרונה, נהיה פה לבדנו, עם עצמנו.

ואולי בזה טמון כל ההבדל, אם הלבד עובר לי איתי או רחוק מעצמי. ממש לאחרונה, התחלתי להבחין שיש שוני בין כל מיני לבדים. במקום בו הלבד שלי רחוק ממני, רחוק מהכתיבה, רחוק ממה שמרגיש מחובר, רחוק ממה שאני באמת רוצה, רחוק מלקבל את כל החלקים שיש לי להציע (גם אם הם פחות מחמיאים) ורחוק מאהבה, אז הוא פוגש בדידות מכאיבה. אבל כשלהבד מקרב אל תוכי, שהוא מעשיר ומעמיק, שהוא מחזק ומחסן, שהוא מלמד דברים חדשים על עצמי ומעורר יצירה, שהוא מלא בתוכן וחירות והתרגשות מהלא נודע, אז אני מתחזקת וגדלה.

פתאום, ככה נדמה לי, הבנתי איזו הבנה, בעזרתה של חברה חכמה. הבנתי שההפך של לבד הוא לא יחד, כי גם ככה כולנו בין כה וכה, כמו שאמר אז זך. היחד לא פותר בדידות, היחד לא מונע להרגיש לבדות, היחד לא ממסך נפרדות או שונות. מה שנותר לי ללמוד הוא להיות לבדי אבל לגמרי איתי.

ואם צריך לסכם, לא טוב היותי כבר היה לי ברור, רק הוספתי לאחרונה שטוב היותי עם עצמי, ומהרגע הזה הרגשתי שפתחתי את הדלת ל-ביחד קצת אחרת. ביחד שיש בו גם לבד, ביחד ממקום יותר שלם, ביחד בלי ציפיות שיפתור לי את הבעיות, ביחד שקודם יש לי אותי ואחר כך אותו, אז נראה לי שהוא לגמרי יכול לבוא.