לא חולה רק בודדה

מזמן לא הייתי בבידוד. שנה ומשהו נטולת געגועים לשהייה בבית או במרחב סגור אחר. ואין דימיון. אני לא חולה (סיכוי אפסי), אין לי כאבים, יש לי חיים (חדשים שאני אוהבת), ומשום מה איך שנסגרה עלי הדלת, צצה במפתיע איזה מועקה. אני לא מפחדת להיות חולה רק בודדה.

איזה מזל שאחרי הסרטן (ועוד כמה משברים) קיבלתי שיעור בפרופורציות על החיים, כי תוך שבוע כבר הספקתי לגלות עוינות לסביבה, לשקוע בעומק הספה ולדאוג לא לענות לאף שיחה. אני לא מפחדת להיות חולה רק קשה לי להיות בבידוד. בודדה.

נפער איזה חלל חדש כזה ובלתי מוכר. אין לי מלחמת קיום או משימה עליונה, לא הסתגרתי כדי לנבור במעמקי התודעה. אין תחושת שליחות או סיפוק של עשייה, אין תפקיד למלא או מישהו שצריך עזרה, זה רק אני ואני בלי מטרה.

ופתאום הבנתי, איך בלי להתכוון, התרגלתי לחיות על הקצה. האדרנלין זורם לי בטיפול נמרץ, למדתי להיכנס מהר ל-"מוד מלחמה", פיתחתי שיטות לנהל מצבי חירום בשגרה, תירגלתי איך לחבק את הבלתי צפוי והלא נודע, ואפילו סיגלתי קור רוח ברגעים של סכנה.

וכשכל זה נעלם ומגיע קצת סתם או איזה רגע חולף (טוב נו הרבה רגעים חולפים יש כאן) , אני נדרכת בעצבנות יתרה, כי אין לי את ארגז הכלים המתאים לנהל כאלה מצבים. יש המון שקט והרבה בהייה, אין משהו שצריך כרגע לקרות או מישהו שאפשר להעביר איתו את השעות.

אז עולה בי באופן מפתיע ובלי התראה, גל של כעסים, תסכולים וקנאה. על הזוג הזה שמתבודד באהבה, על אלו שמוצאים לעצמם תעסוקה, על מי שמקפיד לשמור על גזרה, על האנשים שמתכנסים עם המשפחה, על אלו שממנפים או עושים מהלימון לימונדה חריפה, על אלו שמשכילים וההם שיוצרים, איך לומר, לא פסחתי לקנא באף אחד מהמינים.

רק היה נדמה לי שכבר חתמתי חוזה עם היקום ושילמתי בו את חובי, לכן אני מקבלת פטור מכל מה שהוא אנושי. אני לא אחווה עוד רגשות שלילים ואדע להתעלות על יצרים נחותים. אמצא בכל מצב את מה שטוב בו עכשיו, אהיה תמיד רגועה, ולנצח אוקיר תודה שקיבלתי הזדמנות שנייה.

אז איך זה שבחדרי חדרים אני מודה- לא אכפת לי מהקורונה רק לא להיות בודדה.

בכל זאת, אני מתרגלת שינויי חשיבה. מבינה שיש מרחב אחר של חיים שיש בו כל מיני דברים. אפשר לגלות עולמות בלי להגיע לקצוות. מותר להרגיש עצבנות בלי סיבה, להיות ברגעים בלי תכלית ולכעוס גם שלא ברור על מה. אני יכולה לתת לאנשים הקרובים לעזור גם אם לא נשקפת סכנה לחיי ולמצוא הנאות גם אם לא הגעתי לתובנות עומק מרחיקות. ללמוד את הפשטות של היום והשעה ולשחרר את הצורך למצוא בכל דבר משמעות כפויה.

גם אם השארתי מאחורי דלת ביתי חלקים די גדולים ממה שהכרתי בי, אני יכולה למצוא מחדש את עצמי. כי יש משהו כזה בדינמיות של החיים, שגם אם הוא לא נוח, הוא יכול להפוך נעים. נדרשת גמישות ופרק מאתגר של הסתגלות אבל אחריו מגיעה התחדשות. במקום חלקים של אדרנלין ורעב לעשייה- נולדת התבוננות. במקום לרצות לפרוץ בעולם- התכנסות והתחברות, במקום לחיות על הקצה- התמתנות, במקום להספיק את הדבר הבא -לקבל את הדבר הזה, במקום לצרוך שפע - להתרכז במה שחיוני, במקום הרעשים מבחוץ - לגלות את הקול פנימי.

בתוך דלתות ביתי, אני אולי לבד, אבל הכי קרובה לעצמי.