טיול אחרי כימו

נסעתי לברלין. טיול אחרי כימו כזה. זאת אומרת, כמו אחרי צבא רק ההיפך. לא כל כך יפה, בטח לא בת שש עשרה (או עשרים) וכבר לגמרי יודעת משהו על העולם הזה.

עליתי על מטוס, נרגשת ודי מתוחה, נפרדת מהחיים הסיעודיים שהיו לי אל עבר עצמאות חסרת גבולות. אמנם הביטוח עלה לי יותר מכרטיס הטיסה, אבל אני לומדת לשחרר את הפחדים שלי בהדרגה. אם אצטרך מיון אפשר להטיס אותי חזרה, אם אני קורסת יש סולידריות חברתית בגרמניה ורגשות אשם היסטוריים ככה שמישהו בטוח יושיט יד, ואם המטוס יתרסק זה מיידי ולא כואב כמו כימו. זהו אני מוכנה.

הגעתי והתחלתי לשוטט בברלין, תרה אחרי העצמאות החדשה שלי. מסמנת בצ'ק ליסט מה בא לי לעשות. הלכתי לגלריה שהסתבר שנסגרה, רצתי לראות את תחנת הלווין האמריקאית ונתקעתי בפארק נטוש בדרך, הסתתרתי משמש רותחת ובלתי מותאמת למשוחררי כימו טריים, והספקתי לקנות את הפריט שאני הכי פחות צריכה בשוק הפשפשים הקרוב.

ובין פארק, לבית קפה, לתערוכה חדשה, אני מבינה בפעם הראשונה שלא באתי לעשות את ברלין באתי להרגיש אותה.

באתי להרגיש מסוגלת, באתי להרגיש נינוחה, באתי להרגיש שיש לי מקום בעולם, באתי להרגיש שוב חיה. סתם חיה. בלי תערוכות ובלי גירויים אינטלקטואליים ואפילו בלי חוויות קולינריות יוצאות דופן. באתי להרגיש סתם. איך זה לשוטט, להתעייף, להתארגן, לקטר, איך זה שחם ומעצבן, איך זה להתבלבל ולהסתדר. ככה סתם.

והיה לי סתם טוב. לא הכרתי שם את אהבתי חיי (טרם), לא הזמינו אותי להרצות על כל מה שעברתי (יש למה לחכות) ולא ראיתי את ההופעה האלמותית של פיל קולינס (פעם הבאה). אבל נזכרתי איך זה שיש זמן נעים ומרחב רגוע וכמה חינני הנימוס האירופאי. נזכרתי איך זה לישון לבד בהוסטל ולפגוש אנשים מכל הסוגים. נזכרתי שיש צד אחר לכל הקונספט המוזר הזה שנקרא חיים.

לקראת סוף הביקור הזה, התגנב לו איזה אי שקט בלתי מוסבר, דחף להספיק עוד קצת ושלא ייגמר. ואז הבנתי. הבנתי שבעצם אני הכי מפחדת שייגמר לי הסתם. סתם טיול לברלין, סתם יום שגרתי, סתם ארוחת בוקר עם חברה, סתם שיחה מעניינת על המצב הפוליטי.

ועם כל הרצון הזה לסתם, אני יודעת שכל מה שיש לי הוא ממש לא סתם. קיבלתי הזדמנות נוספת ואין לי כאבים, יש לי משפחה שאני אוהבת, וחברים של מצבים קשים. אני יכולה סוף סוף להגשים את כל מה שחלמתי עליו בימים טרופים.

תודה ברלין. היה לי טוב איתך. באמת. לא סתם.