חשופה בצריח

"איך את מרגישה?" שואלת אותי האחות בדאגה כנה בעוד סשן של כימו, "בחילות?!" היא מוסיפה ופניה מתכרכמות. לשאול מטופלי כימו איך הם מרגישים זה מעט מורכב מכדי למלל. "איך אני מרגישה?" תהיתי אם אפשר לפרט. כמו נוסעת שעלתה על אוטובוס עם נהג שיכור לנסיעה פרועה וחסרת מעצורים, כמו מי שגופה הופקר בכיכר העיר וההמון מסתער עליו כדי לפרוק את זעמו, כמו אובדן שליטה מוחלט, כמו גיל הבלות תודות לזריקה ההיא ואולי קצת כמו מסומם בקריז של גמילה, תודות לתרופות ההן.

"אז זה בעצם כמו שפעת" שואלת גם חברה ומנסה להבין, עם תשישות וחולשה. אני משתתקת שוב ותוהה איך לתאר, אין לי כאב גב גם לא כאב שיניים. יש לי מה שמכנה הרופא שלי "תופעות לוואי". כמה מעודן. יש לי בחילות בעוצמה שמרעידה את ציפורני הרגליים, יש לי מגרנות, יש מערכת עיכול פגומה מהיסוד, יש כאבי בטן, יש תשישות, סחרחורות, יש חולשה שלא מאפשרת לפתוח עיניים במצב ערות, יש אובדן זיכרון, יש חוסר ריכוז שמקשה על קריאה, היו גם פרקים של הכרה מעורפלת, קוגניציה ירודה, יש עלייה במינון של סטרואידים ומצוקה שהגוף צורח ויש ירידה מסטרואידים וסממני גמילה כמו ירידת לחץ דם, ויש חזרה נוספת לסטרואידים, יש התקפי רעב של פליטים, יש גלי חום, יש אי שקט שמשתלט על כל תא בגוף ויש גם רגעים שלא ניתנים לתיאור. ובכי כל כך הרבה ממנו.

אבל בזמן שאני כואבת וחשופה, קורה איזה משהו כמעט פלאי והעולם נהיה חשוף אליי בחזרה. אני מרגישה את עוצמות החמלה שלכם, את האהבה, את הקרבה, את מי שמתעקש להיות שם גם כשאני אבודה. אני מרגישה את ההתעניינות הבלתי פוסקת והדאגה העמוקה והכי אני מרגישה את הכאב שלכם לראות אותי במצוקה.

אז לא רציתי להיחשף ככה אני מודה, אבל אולי הרווחתי כי אני רואה אתכם יותר טוב בחזרה.