ז'אן דארק

להיות סלב סרטן זה מעמד מחייב מסתבר. נוצר איזה דימוי כמעט רומנטי של מי שחוסה בצילו. בבוקר אני קמה גיבורה, בצהריים אני כבר מעוררת השראה ולעת ערב אני שופעת אצילות. אבל הסבל לא מזכך, הוא מעייף ומתיש ומייאש וארוך. אין נקודות זכות על סבל, אמרה לי אישה חכמה. וזה נכון. לא בטוחה שיקזזו לי את כאבי הזיקנה, חרדת ההורות, המתח המובנה בחיים המערביים או הדאגות התכופות שלנו היושבים בציון.

לסבל יש חוקים משלו והם לא כוללים מוסר השכל או תחושת התעלות, הם מובילים אותנו להכיר את הפגיעות העירומה של עצמנו. זו המביכה, הלא מחמיאה והבלתי אסתטית בעליל. זו שמלווה באנחות הכאב, בעוויתות הפנים וגם בכעס.

כעס על הגוף העיסתי וגדול המימדים שנוצר לי, כעס על הנשירה המואצת של מעט השיער שנותר לי, כעס על אנשים שמציינים בסיפוק ש"אני לא נראית חולה" (זו לא מחמאה), כעס על האנשים הפריווילגים שיש בחייהם כל מה שאני מייחלת לו והם מוטרדים מזוטות, כעס על הצורך לבנות מהתחלה את המקום המקצועי שלי וכעס על הכעס כי הייתי אמורה להיות וונדר וומן ובהוליווד לא כועסים.

ככה נוצר איזה פער ביני וביניכם. אתם רואים גיבורה ואני טוענת למלחמת הישרדות, אתם חומלים על כאבי המחלה ואני נזעקת על צורת הגוף, עבורכם הסבל הוא הירואי ועבורי שוחק. אתם מוצאים השראה ואומץ ואני מחפשת את הבנאליות של הרגע. בעיניכם אני ז'אן דארק ובעיניי שלי רק דארק.

אבל בתוך העלטה אני רואה את עצמי ונרגעת כי אני יודעת שיום אחד ממרחק הזמן ובמקום בטוח, אמצא את הז'אן שבי ואהיה מאד גאה בה.