ויני, וידי, ולא בדיוק ויצ'י

יש לי חבר מוצלח. מאד מוצלח. אז שאלתי אותו מה זו הצלחה.

"להגדיר להסתער ולכבוש" להציב יעדים, להשיג אותם ולהוביל, הוא מרחיב, אם במקרה לא הבנתי.

ואני מכירה את יוליוס והאסטרטגיה

אבל אצלי, איך לומר, ויני, וידי ולא לגמרי ויצ'י.

לא כתבתי עוד מחזה לתיאטרון (פנטזיית חיי), לא הצלחתי לכתוב שיר, לא בניתי את בית החלומות (אני שוכרת מודל דמה מיניאטורי) ואולי הכי חסר ביעדי הכיבוש, לא מצאתי את הפרטנר שלי ועוד לא ילדתי את הילד שלי. יש את כל נושאי התארים, מספיקי ההספקים, מחדשי החידושים, משפיעי המשפיעים.

מומחים בעלי שם, מטאורים מגיל שלוש, אנשי העשייה הסוחפת ומובילי דעות משני עולם.

אז אני לא שם.

וחיפשתי איזה נחמה, איזה הישג להניח מול המראה,

אולי הצלחה זה לא מפעל חיים,

אולי יש משהו בדברים הקטנים,

כי שמרתי על קשרים טובים עם כל האקסים שלי (מגישה מועמדות לתואר אצולה),

למדתי להיות עצובה בלי להאשים אחרים,

הצלחתי להתמודד עם עומק של תהומות, חיברתי מחדש את השברים, וגם פתחתי את הלב שלי לזרים.

עדיין בא לי להתפאר במדליה אולימפית כזו להוסיף לרזומה של החיים. איזה שיתוף פעולה עם אופרה וינפרי, לפרוץ לתודעת העולם כמו אמנדה גורמן (מהטקס של ביידן) בשיר אלמותי, לכתוב את הסודות של מריל סטריפ רגע לפני לכתה, לנהל שיחת קולגות עם פול אוסטר על יצירה, ולהשיק פרימיירה בינלאומית חדשה. זהו, ממש בקטנה.

אבל גם כשאגיע לפסגה (בהצלחה עם רשימת הפנטזיות), נראה לי שרגע אחרי,

הכל יתחיל מהתחלה.

אני ארגיש שאיבדתי את הקסם, שאלוהים נגע בי רק לרגעים,

ואחרי שהמסך יירד

אני אשאר בחושך, עירומה,

בלי תארים.

הצלחה היא כנראה בעיני המתבונן. יש שיראו בזה את גרסת השפע ואת גרסת התהילה, יש מי שמוצא הצלחה במה שהשיג עד עכשיו, יש מי שבשבילו הצלחה היא לחיות בלי פחד, או מי שמרגיש שהוא עושה את הכי טוב שלו או מי שמרגיש תמיד את הטוב שלו. מי שמצליח להתקדם באופן יחסי לעצמו ואולי גם מי שלא אכפת לו.

בשבילי, ככה הבנתי לאחרונה, הצלחה היא לא תלויה.

פשוט להרגיש שאני יכולה בלי קשר לאנשים, לנסיבות, להזדמנויות בלי לשחק עם המזל, בלי להיתלות בגורל בלי להיות צעירה מבטיחה (אלא אם כן ארבעים ואחת תופס..)

בלי ברכה ממנהל הבנק שלי (הוא עוד לא מכיר בהצלחה)

ובלי לקבל אישור מהסביבה (עובדת על זה).

אני יכולה כי יש לי טנא מלא כלים, ויש בו כל מה שאני צריכה בשביל מסעות החיים

אני יכולה למצוא את הקול שלי הצלול בתוך סערה אני יכולה לראות את הכוח שלי גדל ועולה אחרי נפילה. אני יכולה להביא ילד לבד

יכולה ליצור ולהאמין

יכולה לדמיין חלומות טווים עור וגידים יכולה לעוף עם התשוקות, להקטין את הפחדים יכולה להפוך את כוונות הלב, לשנות לי חיים. כנראה הצלחה בשבילי הרבה לפני הישגים, היא משהו כזה שקורה בפנים.

וקרה לא מעט ברקמת הלב לאורך השנים.

התאהבתי, התרככתי, הנגשתי את עצמי לאנשים. התחברתי, נכשלתי, השלמתי עם פגמים. שיניתי תפיסות, תיקנתי הרגלים, הפסקתי להסתכל כמעט בכלל על אחרים. למדתי שלבד הוא לא בודד, שאפשר לבקש עזרה במצבים רגילים.

ומצאתי את הכתיבה, המתנה הגדולה הזו, שמחברת אותי לעולמות אחרים.

ועכשיו שכל זה קרה, גם אם תגיע עוד טלטלה, אני יודעת שהצלחה כבר נרשמה, ויופיעו עוד אחריה, רבות וגדולות, ונשאר לי רק להסתכל ולסמוך, כדי לתת להן להגיע, לצמוח, להתהוות.