הקץ שהוא בעצם התחלה

כמה חיכיתי לרגע הזה. ספרתי את השבועות, הימים, הדקות. בדקתי את לוחות השנה, עקבתי אחרי ליקויי החמה. חישבתי לאחור את הקץ שהוא בעצם התחלה.

והנה הוא. הרגע הגיע.

סיימתי את הכימותרפיה והחיים החדשים התדפקו על סף הדלת שלי. בלי ימי ראשון המסויטים של הכימו. בלי היום שלפני, שהבחילות כבר סותמות את קצה הגרון (כי הנפש יודעת עוד לפני שהגוף מרגיש), בלי לחשב כמה עברתי וכמה נותר. בלי סבבי רופאים, בלי הקפצות למיון, בלי סכנות חיים או חשדות לזיהום. בלי מאבקי קיום וכוננות של מלחמה. הקץ של הסבל הגיע והוא פינה מקום להתחלה.

בא לי להסתער על החיים רק לא ברור לי על מה. כמו דוב גריזלי שהתעורר מתרדמת החורף אני פוקחת עיניים חזרה לעולם והוא מלא תהיות. אולי פנטזיה עתיקה על ריקוד, אולי לצלול לאקדמיה, אולי להפסיק להיות שכירה, אולי בכלל לשנות כיווני חשיבה, ויש לי גם שאלות של איפה, מתי, עם מי ומה. איפה לגור ועם מי להיות, מתי להגיח חזרה לעולם ומה הייתי רוצה ללמוד ולגלות.

הסתופפות ממושכת עם בני דודיו של העולם הבא, גורמים למציאות של העולם הזה להיראות עגומה. עיסוק בחשבון הבנק, דאגות מגורים וענייני דיומא, מעורר פתאום אי שקט ועצבנות רדומה.

אז מצאתי לעצמי הנאות יומיות חדשות. שיטוט בין מדפי הסופר מרגיש כמו טיול מסביב לעולם, קפה עם חברים כמו לימודי פילוסופיה ומדע, ושנת צהריים איכותית היא לא פחות מהתחדשות ולידה.

אבל ליד כל אלה יש הרבה סימני שאלה.

נדמה לי שהתשובה היא שאין תשובה. שאני יכולה להיות היום עם ובלי פרספקטיבה, שהשתנתי אבל לא החלפתי אישיות, שיש בי רגשות תודה עמוקים וגם המון כעסים, שכל כך חיכיתי לרגע הזה אבל הוא ממש מעורר בי פחדים. הבנתי שיהיו לי עוד קיצים ועוד התחלות, כי אני תמיד בדרך לעוד מסעות. רק הפעם אני מרגישה יותר מוכנה, פשוט כי צברתי כל כך הרבה צידה.