העולם עירום וגם אני

העולם משתנה, ככה אומרים. יש המתבוססים בתחזיות קודרות, יש הצופים גאולה. יש המזהירים מקריסה ויש הרואים התחדשות וצמיחה. יש הטוענים להתפרקות מערכות יחסים ויש המנבאים גל מתפרץ של אהבה. ובין עומסי המומחים והמייעצים, תחת האפוקליפוסות השונות, חזרתי לנקודת ההתחלה שלי, ותהיתי אם חל איזה שינוי בי.

הגעתי לשנתי ה-40 די מגובשת אני מודה. ערכתי לא מעט שינויים, כבשתי כמה יעדים, גדלתי מדי הרבה משברים ואפילו מצאתי בתוכי יכולת התרככות וגם ניכרת איזו התעגלות (כן כן גם פיזית). עדיין אני נוטה לקנא. עוברת על מגזיני אופנה משווה היקפים וגזרות. שוזפת את עיניי בנשים גרומות ומקנאה. נשים נוטפות שיק מקנאה. קריירות חובקות עולם מקנאה. אחרות שעשו את הונן בעצמן הכי מקנאה (וגם רוצה טיפים). פודיות ובשלניות מקנאה. זוגות שחולקים אהבה וחברות גדולה מקנאה, סופרים ואנשי יצירה יש להודות מעריצה וגם מקנאה.

לא יודעת מתי אימצתי או פיתחתי את היכולת הזו אבל משהו קרה לה לאחרונה, כי אחרי כמה זמן שהתכנסתי עם עצמי בביתי, היא עצרה איתי. העולם יצא להפסקה, פתאום התאיידו תארים זוהרים וקריירות מבטיחות, נפסקו לוחות הזמנים, נעצרו השאיפות, נבלמו ההישגים והוקפאו החלומות. אז לאט ובהדרגה, מצאתי שאני עוברת תהליך של גמילה מ- קנאה.

עדיין הצצתי מעבר לדלת, מסתקרנת, איך זה נראה אצל אחרים לפשוט את המדים שכבר אין יותר (כמעט) תפקידים. איך הם נראים כשאין לאן לברוח ומאחורי מי להתחבא, כשכל מה שנותר להם ולי הוא הרגע הזה. העולם עירום ואין לו עוד בגדים חדשים, אם מסתכלים עליו רואים באופן גולמי וטבעי, שמה שנשאר הוא כל כך אנושי. אפשר למצוא את אלן דג'נרס בונה לגו להפיג את השעמום, מתיו מקונוהיי מנחה בינגו לגיל השלישי וכריס מרטין האגדי מופיע לייב מהסלון, מודה במבוכה שיש לו בעיית זיכרון.

העולם עירום וגם אני, בודקת מחדש את התוואי של גופי. בלי השוואות ובלי הלקאות (טוב נו אולי רק קצת) אני מסתכלת כל יום, בוחנת מה השתנה. מכירה מקרוב את הפגמים. לא רזיתי למרות כל מה שאני מנסה, לא הפכתי בשלנית דגולה ולא ניצלתי כל דקה להשכלה גבוהה, אבל בכל זאת, משהו קרה. השקט שנוצר מבחוץ, חשף דבר חדש במראה.

בזמן שאנשי העולם כולו חזרו להתכנס בבתים, נחצה קו ממשי וברור שמבחין בין כל סיפור וסיפור. ואחרי אינסוף שעות עם עצמי היה לי קצת נעים לגלות, שהסיפור שלי הוא רק שלי ואין לו חלופות. יש משהו כזה שנרקם כל רגע, אי אפשר לסחור בו או להחליף, אין מה להצטער או להתחרט, יש לו את המטען היחידי שלו והוא שלי. זה המסע שלי, האתגרים שלי, הקשיים שלי והדרך שלי עם האכזבות והתהיות, עם התשוקות והחלומות, עם כל מנעד הרגשות. וגם אם בא לי להציץ על שכנים, עוברי אורח (די נדיר אבל אפשר למצוא) או כאלה ידועים, אני מבינה שמה שאראה אצלם לא יהיה שלי לעולם. האהבה שלהם לא תהיה דומה לזו שאמצא עבורי, הילדים שלהם לא יהיו דומים לאלה שאלד או אאמץ בעצמי, השיעורים שאעבור יכולים לקרות רק דרכי, וכל יעד שאכבוש יהפוך באופן מיידי להיות חלק ממי שאני.

העולם משתנה ואולי גם קצת אני. מסתכלת איך חזרנו למקומנו הגולמי והטבעי. בלי תפקידים, בלי הגדרות, בלי (הרבה) משימות, עם פחות יכולת להשוות או להתחרות. רחוקים ממרחבים חיצוניים, הסיפור שלנו מתחבר מחדש בבתים. מבפנים.

וכשישוב היקום לסדרו גם אם באופן שונה, נצא מהמאורות לחלל החיצון ונפגוש שוב את ההמון. בא לי לזכור שאפשר להציץ, מותר לפעמים לקנא, אבל מה שיש לנו בבית הוא רק שלנו ואין בכל העולם טוב כזה.