הסוף הלא סופי

"נשארו עוד 4 טיפולים, כבר רואים את הסוף" מעודדים אותי הקרובים לי. אני מהנהנת כדי לנסות לצייר לעצמי את הדבר הזה- הסוף. נהיה לי קצת חשוך הסוף הזה. איך מסיימים פרק שטלטל מהיסוד את ההתחלה והאמצע. איך חוזרים להתחלה אם מרגישים שהגעת לסוף, ומה עושים עם מה שהרגשתי באמצע.

אני תוהה אם באמת יש בי את היכולת לגעת בשלב הסיכומים. יש משהו בהסתופפות הקרובה עם המוות והנידונים לו שמערער את היסודות. במקום אמביציה למשרה נחשקת באמזון אני להוטה למצוא חבר קרוב שהוא גם אח מרדים ויוכל להתגייס בשעת הצורך עם האספקה הרלוונטית, במקום שיחה ערה עם חברים על כנס חדשנות בווגאס אני מוצאת מכנה משותף גדול יותר עם דיירי המחלקה הסיעודית בבית האבות, ובמקום לחשוב על איך אני מעוניינת לחיות אני לגמרי מגובשת על איך אני רוצה למות. וזה גם מאד חשוב. בלי סבל.

ואז אני נזכרת במציאות היבשה, זו של הבדיקות והנסיגה וההיערכות ליום שאחרי תופסת מקום. אולי לא כל החלומות שלי יתגשמו באחת, אולי ינשבו רוחות רעות מהמשעול ההוא ויזכירו את ימי החושך. אולי לא יהיו מחיאות כפיים נלהבות מצד הקהל, אולי עולם התעסוקה לא ישתוקק לראות את כישוריי, אולי הגוף העיסתי הזה יתקע איתי או הכי גרוע יזייף את עצמו במחלה נוראית אחרת.

חוץ מחוסר וודאות, העדר שליטה מוחלט ושלל סימני שאלה על העדר הרציונל באניגמה הזו המכונה חיים, אני יודעת שיחדור פנימה איזה זרם קליל ונעים. כזה שמעריך מהבטן כל יום נורמטיבי וחסר תכלית, שמוקיר כל רגע נטול סבל ושנוכח בהווה שלו עצמו כמו שהוא. עם הפחדים, והתקוות והטרדות היומיות ובלי לפסוח על כל חלק אבל גם בלי לקחת ברצינות תהומית את מה שאין לו הסבר. כזה שיש בו שמחה פשוטה על היש גם כשרואים את האין. כזה שזוכר איך זה מרגיש לבקש את הסוף שלך עצמך ואולי בגלל זה יודע ליהנות מכל התחלה חדשה.