חזרתי לעבודה. אני קמה בבוקר ומתלבשת מול המראה. לא נגררת עם פיג'מה לפיזיותרפיה או שולפת גופיה מהוהה להליכה, אני מתארגנת ליום ארוך שיש בו עשייה. עם פגישות, מיילים, דיונים וכנסים, לומדת לשחק מחדש במגרש של המבוגרים. עולה לבניין החדש, תרה אחרי המטבח, המסדרון, השכנים והם נאים בעיני ועסוקים. יש איזו שפה לסגל ודיבור לדבר, ומהירות כזו של תנועה. יש עצבות של יום ראשון והשמחה של השבת שהיתה. יש משימות ועומסים, תוכניות אסטרטגיות, וויז'ן, חזון ויעדים.
חזרתי לעבודה. אני שם, רק קצת מאחור. מדדה. אחרי שנה וחצי של הפוגה שאולי כלום לא קרה בה, אבל הכל השתנה. מנסה לסגל לעצמי חזרה את הדיבור, המהירות והתנועה. לרקום תוכניות חדשות, לגלגל עוד הכנסה.
טוב לי. עסוק לי. וקצת מוזר לי. אני מודה. פתאום אפשר לרטון על בירוקרטיות מייגעות שאין להן מקום או לתהות איך לשלב בין אימוני היוגה והריצה, לתכנן גיחה לחו"ל וסתם לקפוץ אל חברה. נולדה לי שגרת זמנים, עם תרבות של פנאי וקצת העשרה.
צדק, הנס כריסטיאן אנדרסון שאמר "החיים עצמם הם סיפור אגדה". כי נפלא פה. נפלא להיות מסוגלת לשבת, להתרכז בפגישה, נפלא לנהוג, נפלא לקרוא, נפלא לדבר, נפלא להיות עם אנשים שלא יודעים איך זה כשממש לא נפלא.
רק לפעמים הנפלא הזה מציף. מציף זכרונות כואבים, מציף את המחירים ששילמתי, מציף את הפער בין איפה שהייתי ואיפה שאני רוצה, ומציף אותי הישנה. זו שלא היתה מוצפת, זו שלא היו לה פחדים גדולים, זו שלא התפרקה.
לפעמים בא לי עליי בגרסה הישנה. חובקת מלתחה של שמלות ועקבים, מנהלת לו"ז עמוס לעייפה. מגיעה אל הלילה בלי ששמתי לב איזה יום היום או חודש או שנה. דוהרת במהירות ממשימה למשימה, קופצת בקלילות לכל מקום בכל שעה.
ובכל זאת, הרווחתי מהוורסיה החדשה. עם שיער מקורזל ובלי שמלות הדוקות אני רואה את תוספת האיכויות. איך משהו מהמירוץ הפרוע נרגע ובמקומו נכנסה איזו שלווה. איך הכעס פוחת והיומיום לא מעצבן כמו שהיה. איך התסכול מתחלף מהר יותר בקבלה. איך מתקבלת תחושת נעימות מימים של שגרה ואיך למדתי לשנות דרכי חשיבה.
חזרתי לעבודה. קצת איטית יותר, לא תמיד חדה. סוללת את דרכי מהתחלה. לפעמים מתגעגעת למה שהיה, בעיקר מעריכה את ההזדמנות השנייה. והפעם, גם אם הדרך תהיה ארוכה, אני יודעת להיות וליהנות בה, מתחילתה ועד סופה.
Comments