הודג'קין סרטן קלללל

הדס מסביר לי הדוקטור בטלפון. את חולה. פאוזה.

הוא משתתק בלי להסביר. כנראה ציפה שאמשיך להתנגד. הוא לא טועה. אני מתווכחת שאין צורך באשפוז, שהדרמה מוגזמת, ששנים לא עולים על שום דבר חדש, ששינוי תודעתי או דיקור ישיבו אותי מיד לקדמותי וגם את ההמוגלובין המתרסק. מה שיבוא קודם.

אבל הוא לא מוותר העיקש ואני נכנעת.

כמי שהפכה בשנים האחרונות לאורחת קבועה במסדרונות בית החולים, אני כבר זוכה ליחס מועדף. חתכתי את כל שעות ההמתנה מורטות העצבים במיון, חסכתי אינסוף תשובות מייגעות לשאלות ידועות מראש ועליתי מיד לאשפוז בפנימית. דף ההסבר לסדר היום במחלקה נראה אטרקטיבי מתמיד, שש בבוקר בדיקות דם, עשר סבב רופאים, אחת חלוקת תרופות ובארבע סבב רופאים נוסף. סך הכל נראה מבטיח, השכנים לעומת זאת- פחות.

המחלקות הפנימיות, איך נאמר, הן לא מקום פרנדלי לשהות בו. המראות הם לא השראה ל-ווג, הריחות מתכון וודאי לדיכוי תיאבון והקולות (או יותר נכון האנחות) מורידים דרמטית את החשק לחיות. אבל היי, לפחות קיבלתי מיטה פינתית בצד. אני שוכבת במיטה עם חום גבוה, המוגלובין צונח שלא מאפשר לי לזוז, אינפוזיה צמודה ועירויי דם מתחלפים, נשאר לי רק לדמיין על מחוזות רחוקים. אני מפליגה לברלין, משוטטת ליד החומה בימיה היפים, היא גבוהה ועבה, והכי חשוב- היא מפרידה ביני ובינם. שם, במזרח הקשישים, הגוססים וחסרי המזל ופה במערב, אני, צעירה ונטע זר שאמורה להשתחרר ממש בקרוב, ולשכוח שכל זה קרה לה.

בינתיים שגרת האשפוז נמשכת בעצלתיים. החלק המסעיר בה הוא ההסעות או יותר נכון המסיעים. יפים, וחסונים מגיעים המסיעים לכל מיטה ומיטה. הם מטלטלים אותנו בבטחה בין בדיקה לבדיקה, מנווטים את המיטה בין קומה לקומה, נדחקים איתנו בתוך מעליות נתקעות, מג'נגלים במסדרונות צרים מלהכיל, ממתינים באקו לב, מעבירים לביופסיה, מעלים לסיטי ובסוף גם מחזירים אותנו למחלקה. טובי בנינו, כך מסתבר, כבר לא משרתים בטייס, הם לגמרי מתגייסים לשורות ההסעה.

ובכל זאת אם נרצה לקצר את שעות ההמתנה, התהיות, אינסוף הבדיקות, חוסר הבהירות וההדחקה נגיע לרגע ההכרזה. הוא רגע מכונן כך אומרים. חשדות שהצטברו ורמיזות בלתי מובנות הובילו אותי לפנות אל אחת הרופאות במחלקה. היא נראתה לי אישה אסרטיבית, חדה וישירה. לא טעיתי. כן, היא מאשרת לי- החשד הוא גידול ממאיר, לימפומה מסוג הוד'גקין. הבנתי שלא הבנתי. איפה הירידה החדה במשקל, התחושה הקמאית, הקריסה של הגוף, איפה הקלישאות על הסרטן, איפה הגוש הזה והכאב החד. אין, היא מסבירה לי, הודג'קין הוא סרטן אחר. והביופסיה מאשרת.

אז אדון גוגל הכיר לי את מיסטר הודג'קין וכבר הפנמתי את התמונות של מערכת הלימפה ובכלל הרופאים מסבירים שזה סרטן קל, אחוזי החלמה נפלאים והגם שהתעקשתי שהייתי בוחרת בסרטן שד כדי להגשים חלום ישן ולשפץ את מה שדורש שיפוץ (גם זה גנטיקה דפוקה) כולם מסבירים לי שזה הסרטן הכי טוב שיש. רופא המשפחה לא הבין על מה המהומה, רופא אחר טוען ברגישות שיותר אנשים מתים משפעת, בקיצור אחלה יחסי ציבור ואחלה סרטן. נראה לי שזכיתי, איך הם אומרים, במפעל הפיס של הסרטנים. העיקר לצאת מפה.

אני עומדת להשתחרר. לרגע הזה ייחלתי. אם כבר למות אז שיהיה לי היגייני. לא עוד שיעולים מלאי ליחה, קטטרים מלאי שתן ובלי אנחות הזיקנה במיוחד בלי האנחות. מתמחה טרוטת עיניים ניגשת אליי בזהירות וכמעט לוחשת את שמי, הדס היא מוודאה, אני מהנהנת בעייפות, הגיעו תוצאות בדיקת האיידס שלך. התשובה שלילית.

תודה, אני עונה לה ומחייכת . חדשות נפלאות.