תוצאות הבדיקה הגיעו. הכימו מתחיל להשפיע והסרטן בנסיגה משמעותית. כמו בסרט טורקי אני מוצפת סביבי קריאות אושר, צעקות שמחה ובכי קורע של הקלה. רק אני לא שמחה. זאת אומרת, זה נחמד שלא אמות אבל נותר לי כל כך הרבה לסבול בשביל לחיות.
אז יצאתי לחפש לי נחמה. לגבי "הסרטן הוא מתנה" - הייתי מעדיפה חופשה אקזוטית בהוואי, "איזה גיבורה" - תזכירו לי בלילות מוטרפים נטולי שינה ומה עם "קיבלת הזדמנות שנייה" הייתי מסתדרת מצוין רק עם הראשונה.
המשכתי לתור אחרי הדוד שמחה. למצוא סיבה שיבוא לבקר. בלי משרת החלומות שלי, בלי הבית שלי שמזמן כבר אוחסן ונארז עם החיים הקודמים, בלי הבלונד המתנפנף שלי שהידלדל ובקושי מכסה את הקרחת- הדוד לא בא בלי סיבה. ניסיתי להמציא לו סיבה לבקר. נרשמתי ללימודים מתקדמים לאנגלית (אנגלית עסקית לחולים אונקולוגיים היא בטוח רלוונטית להליך הריפוי), הטבעתי את עצמי בכתיבה ויצאתי לכמה הליכות ברוח הקרירה, אבל הדוד שמחה פשוט לא בא.
ורגע לפני הדרמה, תהיתי אולי הדוד קצת השתנה. בכל זאת האוקסיטוצינים לא זורמים בגוף כשיש טעם מתכתי של כימו באוכל, ההליכות לא משחררות כשהריאות נפגעות וספר חדש לא לוקח לעולמות רחוקים. אבל נוצר שקט כזה שרואים בו את מה שמעבר, נחשפים אל מה שחשוב, ונקשרים עוד קצת אל מי שקרוב ואהוב.
הדוד שמחה לא נעלם הוא פשוט השתנה ולפעמים, הוא מוכן לבקר גם בלי סיבה.
Comentarios