בת 16 הייתי

בת שש עשרה הייתי. היום ארבעים. חישוב מתמטי פשוט מצביע על הגיל הזה. אבל במקום איזה קלאסיקה של משבר, אני מרחפת מעל מחוזות המספרים. נעה ונדה בין גילאים. הייתי בת שמונים עם גוף מפורק ומערכות שיצאו משימוש, נאבקת בזקנה מתקדמת. הייתי גם בת שישים, עם זריקות ששיגרו אותי היישר אל גיל הבלות, מתנהלת לאיטי בקצב של פנסיה, מתרפקת בנוסטלגיה על מה שהייתי פעם כשעוד הייתי צעירה. היום נדמה לי שאני דווקא חוזרת לנעורים. כמו טינאייג'רית מתבגרת אני מחפשת משמעות בחיים החדשים שלי, כמו נערה נרגשת אני מוצפת הורמונים, מגלה עולמות שלא ידעתי על קיומם. כמו ילדה בת שתיים עשרה קיבלתי מחדש את המחזור ונזכרתי איך זה לצמוח שוב מהתחלה.

אני בת ארבעים ונראה לי שדילגתי על משבר הגיל המדובר. רצה קדימה ואחורה בין מחוזות הזמן. מזדהה בכאב עם שיחות של זקנים, מדביקה פערים בעולם המבוגרים ומרגישה שוב ילדה לפעמים. אני לא באמת מבינה מה המשמעות של גיל. פגשתי מבוגרים ילדים וילדים מבוגרים. פגשתי את עצמי קטנה וגדולה, חסינה ופגיעה, זקנה וצעירה. נדמה לי שיש כל כך הרבה דברים שבכלל לא משתנים עם הגיל. תמיד אני אחפש אהבה ותשוקה, תמיד יהיו לי רגעים של קושי ואחריהם רגעים של שמחה ותמיד אני ארצה עוד משהו שאין לי ואזכיר לעצמי את מה שכבר ישנו והיה.

ממרומי שנות העל-גיל שלי נדמה לי שהבנתי כמה דברים. הבנתי שאת הדברים האמיתיים בחיים לא קונים בסופר, הבנתי שהתסריטים שתכננתי לחיים שלי יכולים להתהפך שוב ושוב (ושוב ושוב עד אינסוף בערך), והבנתי שלא הבנתי כלום. שאין לי מושג מה יקרה ועוד כמה שנים אבלה פה, שכל מה שנדמה לי יכול תמיד להשתנות ושחוץ מהרגע הזה, החיים באמת מלאי הפתעות.

ועם סל התובנות הלא ברור הזה אני דווקא צועדת בבטחה. מחליטה לא לחכות שיגיע הדבר הבא, לומדת לא להתעצבן ממה שעוד לא קרה ומשתדלת לא לפחד מהתסריט הרע. אני בת ארבעים, נולדתי מחדש, ולמדתי ללכת די לאחרונה. מסתגלת לכל השינויים של אחרי המחלה, מגבשת זהות קצת חדשה. בא לי לחיות מעל לזמנים, עם החוכמה של הזקנים, הרעב של הצעירים והתום של הילדים. בא לי לעבור בין רגעים ומצבים, בלי הגדרות או ציפיות או תסכולים. בא לי לחיות מעבר לתסריטים, בלי לדמיין איך יראו החיים ומה הם מביאים, והכי בא לי ליהנות מזה ככה בלי מחשבות או הסברים. אז אני בת ארבעים ואני חיה. כל רגע. כל גיל. כל שנה.